גמרא
פירוש
לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר קִדּוּשִׁין פָּסְלִי חוּפָּה נָמֵי פָּסְלָה כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
לר׳ מאיר שאמר כי קדושין פסלי [פוסלים], אם כן חופה נמי פסלה [גם כן פוסלת]. לר׳ אלעזר ור׳ שמעון דאמרי [שאומרים] כי קדושין לא פסלי [פוסלים], אם כן חופה נמי [גם כן] לא פסלה [פוסלת].
את ההסבר הזה דוחים: וממאי [וממה, מהיכן] מסיק אתה שזו דעתם בענין חופה? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר׳ מאיר התם [שם] אלא בקדושין, דקני לה [שקונים אותה] ולכן הם פוסלים אותה, אבל חופה שלא קנה לה [קונה אותה] — לא, שכן חופה כשלעצמה אין בה משום קנין, ולכן יש לומר שחופה בלבד אינה פוסלת.
אי נמי [או גם כן] אפשר לומר מצד שני: עד כאן לא שמענו כי קאמרי [אמרו] ר׳ אלעזר ור׳ שמעון התם [שם] אלא בקדושין, דלא קריבי [שאינם קרובים] לביאה, ואינה נפסלת משום הקידושין עצמם, ומאחר שהם קנין הם מכשירים אותה לאכול בתרומה, אבל חופה דקריבא [שקרובה] לביאה, שכן החופה היא מקום הייחוד של הבעל והאשה, והוא ענין ״כניסה״ של האשה לבית בעלה — הכי נמי דפסלה [כך גם כן שפוסלת].
אלא אי איכא למימר [אם יש לומר] שנושא זה כבר נידון על ידי ראשונים, הרי הוא בפלוגתא דהני תנאי [במחלוקת של תנאים אלה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נישאו זו וזו, כלומר, כשרות ופסולות שנישאו לכהן, או שנכנסו לחופה ולא נבעלו — אוכלות משלו, ואוכלות גם בתרומה. מתחילה מתקנים את לשון הברייתא כדי להעמידה בגירסה נכונה.
נאמר נכנסו לחופה ולא נבעלו, מכלל הדברים אתה למד שהאמור קודם ״נישאו״ כוונתו — נישאו ממש?! אולם אי אפשר לומר כך, שאם נישאו ונבעלו ממש — ודאי שנפסלו על ידי ביאה פסולה זו ואינן יכולות לאכול בתרומה.
אלא לאו [האם לא] יש לפרש כך: לא בשני עניינים אלא בענין אחד, נישאו — כגון שנכנסו לחופה ולא נבעלו. וקתני [ושנה] שם: אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, משמע שכניסתן לחופה (אף שביאתן תפסול אותן) אינה פוסלת אותן לאכול בתרומה.
ואילו ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר: כל שביאתה מאכילתה בתרומה — חופתה מאכילתה, וכל שאין ביאתה מאכילתה — אין חופתה מאכילתה. משמע שהם חלוקים ממש בשאלה זו, אם יש חופה או אין חופה לפסולות.
ודוחים: ממאי [ממה, מהיכן] מסיק אתה זאת? דלמא [שמא] ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה כשיטת ר׳ מאיר סבירא ליה [סבור הוא]? שאמר, שבקדושין של אשה המשתמרת לביאה פסולה לא אכלה [אינה אוכלת], שעצם הקידושין אינם מאכילים אותה בתרומה.
ותוהים: איך אפשר לומר כן? אם כן האי [זה] הביטוי בברייתא, ״כל שאין ביאתה מאכילתה אין חופתה מאכילתה״ אינו מתאים לשיטה זו, כי ״כל שאין ביאתה מאכילתה אין כספה (כסף קידושיה) מאכילתה״ מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שהרי לדעת ר׳ מאיר זה עיקר הטעם! ודוחים: זו אינה ראיה, כי דלמא, איידי [שמא מתוך] שאמר התנא קמא [הראשון] חופה — אמר איהו נמי [הוא גם כן] חופה, אבל לאמיתו של דבר הכוונה היא שנפסלה כבר משעת הקידושין.
א אמר רב עמרם: הא מילתא אמר לן [דבר זה אמר לנו] רב ששת, ואנהרינהו לעיינין ממתניתין [והאיר עינינו ממשנתנו] שבה מרומז הדבר, וכך אמר: יש חופה לפסולות. שאם לקח כהן אשה האסורה לו והיא בת כהן, והכניסה לחופה בלא שקידשה קודם לכן, אף שלא בא עליה, הרי עצם הכניסה לחופה עושה אותה כנשואה לו, והיא נפסלת משעה זו לכהונה ונאסרת לאכול בתרומת אביה. ותנא תונא [ושנה התנא שלנו] שהסוטה, כאשר מביאים אותה לבית המקדש לשתות את המים המרים, היא עונה אמן, על השבעת הכהן שמשביע אותה שלא זינתה. ופירושו: אמן שלא שטיתי בהיותי ארוסה, ולא בהיותי נשואה, ולא שומרת יבם, ולא כנוסה.
ונברר: האי [זו] הארוסה היכי דמי [כיצד היא בדיוק]? אילימא [אם תאמר] דקני [שקינא] לה והזהיר אותה שלא תיסתר עם איש פלוני כשהיא ארוסה, וקא משקה לה [ומשקה אותה] את המים גם כן כשהיא ארוסה — אולם האם ארוסה בת משתיא [שתיה] היא שאפשר להשקותה? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: ארוסה ושומרת יבם, שקינא להן הבעל, או היבם — לא שותות, שאין דין שתיית המים אלא באשה נשואה בלבד, ולא נוטלות כתובה אם נסתרו, שהרי עברו על ההזהרה ונהגו בדרך של פריצות!
אלא תאמר דקני [שקינא] לה כשהיא ארוסה ואיסתתרה [ונסתרה], וקמשקה לה [ומשקה אותה] כשהיא נשואה כבר, אולם במקרה זה מי בדקי לה מיא [האם בודקים אותה המים]? והתניא [והרי שנינו בברייתא], נאמר בכתוב: ״ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עוונה״ (במדבר ה, לא), לומר: בזמן שהאיש מנוקה מעון — המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעון — אין המים בודקין את אשתו. ומאחר שנסתרה ארוסה זו עם אחר, והיא חשודה כסוטה — אסורה היא על בעלה, וכיון שבכל זאת נשא אותה לאשה — כבר אינו נקי מעוון ואין שתיית המים פועלת עליה!
אלא, צריך לומר דקני לה [שקינא לה] כשהיא ארוסה, ואיסתתרה [ונסתרה], ונכנסה לחופה ולא נבעלה, ואז הביא אותה אל הכהן ונתקיימה אז השקייתה במים המאררים כשהיא נשואה, ובכל זאת לא עבר עבירה משום שלא בא עליה. אולם אם כן שמע מינה [למד ממנה, מכאן] כי יש חופה לפסולות, שחופה זו קונה את האשה הזו קנין גמור שתיחשב כאשתו למרות שביאתו היא ביאה פסולה שהרי קינא לה ונסתרה.
אמר רבא: ותסברא דהא מתרצתא [וסבור אתה שברייתא זו מתורצת, מיושרת] היא, ואפשר לסמוך עליה? והא [והרי] כי אתא [כאשר בא] ר׳ אחא בר חנינא מדרומא [מן הדרום], אתא ואייתי מתניתא בידיה [בא והביא ברייתא בידו] וזו היא: נאמר בהשבעת הסוטה ״ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך״ (שם כ), לומר: מי שקדמה שכיבת בעל לבועל, ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל. ובמקרה שלנו, כיון שקודם נסתרה עם אחר ועדיין לא בא עליה בעלה, נמצא שקדמה שכיבת הבועל לשכיבת הבעל, ובמצב זה אין המים בודקים!
אמר רמי בר חמא: משכחת לה [יכול אתה למצוא אותה] באופן כזה: כגון שבא עליה ארוסה בבית אביה קודם שנסתרה, ואחר כך קינא לה ונסתרה, ואז קדמה שכיבת בעל לשכיבת הבועל, ועדיין נקראת ארוסה מכיון שלא בעל אותה בביתו.
ושואלים: אם כן, אתה צריך לפרש דכוותה [כיוצא בה] גבי (אצל) שומרת יבם גם כן, ששומרת יבם זו, היא שבא עליה יבם בבית חמיה לשם זנות, ואחר כך קינא לה ונסתרה,מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush